<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
המצוה רט"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין רי"ג, אישות פ"א ה"ב] הוא הצווי שצונו לקיים הנשואין בתת דבר ביד האשה או בשטר או בביאה וזו היא מצות קדושין. וההערה על זה [דברים כ"ב י"ג] כי יקח איש אשה (ובא אליה) [ובעלה] הורה שהוא קונה אותה בביאה [עי' קדושין ט' ע"ב] ואמרו ז"ל [שם ה' ע"א וש"נ] כמו שיציאתה בשטר כן הויתה בשטר. וכן למדנו לקנותה בכסף מאמרו באמה העבריה אין כסף אמרו אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב [שם ג' ע"ב] אבל קדושין דאוריתא אמנם הם בביאה כמו שנתבאר במקומו[ת] מכתובות [ג' ע"א] וקדושין [ד' ע"ב, ט' ע"ב] ונדה [מ"ד ע"ב] וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות במסכתא המחוברת לה ר"ל מסכת קדושין, ע"כ. וענין מצוה זו מבוארת בכונת הבריאות שברא ה' האדם זכר ונקבה [בראשית א' כ"ז] כי בזה יתקן סדור הבית. גם מפני שיהיה עליו תשוקתה והוא ימשול בה [שם ג' ט"ז] ועם זה יהיה זרעם נכון. ובא ענין קנין האשה כדי שיראה קנין חזק כשאר הקנינים והוא בכסף ובשטר. אמנם ענין הביאה זה מבואר שהוא הקנין הגמור בזה הענין, ומאשר אם יהיה תחלת הקנין בביאה מורה עזות פנים ולפרסם המעשה ההוא היו מלקין מי שמקדש בביאה. וכן המקדש בשוק שזה קרוב לענין הקדשה שלוקחה באי זה מקום שיזדמן. גם הרחיקו אם לא קדמו ביניהם דברים יהיו מלקין מי שמקדש בלא שדוכין כי גם זה ידמה לענין הקדשה [קדושין י"ב ע"ב, יבמות נ"ב ע"א] ולכונה זו אסרו הביאה עד שתכנס לחופה, וכן להתעורר שכל מה שנצטוינו הוא לשלמות נפשנו אסרו הביאה בלא ברכה. ותקנו שש ברכות [כתובות ז' ע"ב, ח' ע"א, וערש"י שם] אשר במעט עיון יתבאר ההערה שבענין הברכות. ברכת שהכל ברא לכבודו על כלל המציאות. ואמרו יוצר האדם על יצירת מין האדם שהוא מין מיוחד בארץ. וברכת אשר יצר שהוא עקר הבריאה והתכלית בו וכבר בארנו כונת רבותי' אמרם [ברכות ס"א ע"א, ערובין י"ח ע"א] בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד. ומפני שהיא בעת השמחה מברך שוש תשיש שזה יהיה עקר שמחתנו. ולברכת החתן והכלה שיתעורר שכל הטובות והשמחות מה' מברך שמח תשמח. וברכת אשר ברא להתעורר שה' ברא הכל. ופתחו בברכה זו בברוך מפני שאומרו אותה לבדה. ולמען לא תהיה קלה בעניו להוציאה וידמה הענין כקדשה אמרו [כתובות נ"ז ע"א] שאסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה. ומה שבא בענין הקדושין שצריך שיהיה ברצונה [קדושין ב' ע"ב] זה מבואר, למען יהיו לדעת אחת ויהיה זרעם נכון. ומה שיראה מן ההבדל בזה שאם נתקדשה בעל כרחה אינה מקודשת, ואם קדש בעל כרחו [ב"ב מ"ח ע"ב, רמב"ם שם רפ"ד] מקודשת מבואר מה שיש בזה ממשפטי היושר שאם תתקדש בעל כרחה אין בידה להתיר קשרה ותהיה כל ימיה כשבויה ואסורה ברשותו. אבל האיש בידו לגרש כשירצה ואפילו בעל כרחה. ואחר שנתקדשה ונתיחדה לאיש מדעתה מן הדין הוא שתאסר ותהיה אשת איש גמורה אעפ"י שהוא היה אנוס. ומאשר עקר ענין הנשואין לקיום המין הזהירו [יבמות ס"א ע"א] שלא לישא עקרה וזקנה ואילונית שזה יהיה כהפקר, וכן אמרו [שם ס"ד ע"ב] שלא יקח אדם אשה ממשפחת מצורעים וכיוצא בזה, כי עקר המצאת המין הוא להיות שלם לעבודת השם. ולמען יהיה זרעם נכון אמרו [שם] שידקדק לקחת ממשפחות המיוחסות ואז שכינה עמהם וזה מבואר. והיחס האמתי הוא כשהוא מגזע אמת שלמים בצדק וביושר, כי טבע המקור להדמות לשרשו. ומאשר ג"כ אחת מכונות הנשואין לנקיות הגוף להשמר מהרהור, אמרו רבותינו [יבמות ס"ב ע"ב] השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה גם אמרו שרוי בלא תורה וזה מבואר. ולהיות עקר גדול בישראל להיות שלום ביניהם לברכה שכתבנו הזהירו רבותנו שיכבד אדם אשתו ואז יעמוד בשלוה שלא יחטא, וזה אמרם [יבמות שם] האוהב אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר [איוב ה' כ"ד] וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.
<h2>דף ה.</h2>
המצוה קצ"ד. לר"מ [סהמ"צ עשין קצ"ג, מלכים פ"ו הט"ו] צוינו שיהיה לנו כלי חפירה תלוי עם כלי המלחמה לכל מי שבמחנה, כדי לחפור בו מקום לצאת בו בדרך המוכן לזה, ויתכסה הצואה אחר צאתו עד שלא תראה הצואה על פני הארץ כלל במחנה המלחמה בלבד, כמו שאומר בתחלת הפרשה [דברים כ"ג י'] כי תצא מחנה על אויביך. והכתוב שבא בזאת המצוה הוא אמרו [שם שם י"ד] ויתד תהיה לך על אזניך. ולשון ספרי [דברים פיס' רנ"ז] אין אזניך אלא זיונך, ע"כ. ובפמ"א משלישי [מורה נבוכים] ביאר שתי מצות אלו, ז"ל ותקנת יד ויתד, כי מכונת זאת התורה כמו שהודעתיך הנקיון והזהר מן הלכלוכין והמאוסין שלא יהא אדם כבהמות. ובזאת המצוה גם כן חזוק האמנת הנלחמים באלו המעשים שהשכינה שורה ביניהם כמו שנאמר בסבת זה כי ה' אלקיך מתהלך וגו' [דברים שם ט"ו]. וגלגל ענין אחר ואמר ולא יראה בך וגו' ושב מאחריך, להזהיר ולהפחיד ממה שהוא ידוע מחמת אנשי החיל במחנה כשיארך עמדם חוץ לבתיהם, וצונו ה' ית' בפעולות שיזכרו אותנו שהשכינה שורה בתוכנו, מפני שננצל מהמעשים ההם, ואמר והיה מחניך קדוש ולא יראה בך וגו' עד שבעל קרי צוה להוציאו מן המחנה עד שיעריב שמשו ואחר יבא אל המחנה [שם כ"ג י"א—י"ב], עד שיהא בלב כל אדם, שהמחנה כמקדש ה' ושאינו כמחנות הגוים להפסד ולעבדות והזק זולתם וקחת ממונם לא לדבר אחר, אבל כונתנו הישיר בני אדם לעבודת ה' ולסדר עניניהם כבר הודעתיך שאני אמנם אתך סבת הנראה מן הכתוב, ע"כ. אעפ"י שיש די באור במה שכתב הר"ם, יראה לי הכונה בזה כי בעפוש האויר יתילדו חולאים ויתבלבל השכל, והשכינה מסתלקת, שהאדם מושגת מצד שכלו. וכל שכן שהשכינה מסתלקת בסבת העריות כאמרם [סוטה ג' ע"ב] ולא יראה בך ערות דבר מלמד שהעריות מסלקות השכינה. ולזאת הכונה סמכו רבותינו טהרת מקוה, התפלה, והרחקת ראיית הערוה בזמן התפלה, מאמרו והיה מחניך קדוש, ואמרו ולא יראה בך ערות דבר [ברכות כ"ה ע"א וע"ב]. ומה (שבאר) [שבאה] זאת המצוה בעת המלחמה ולא בכל מקום, כי דבר זה לא יצטרך למצוה, כי ידוע הוא שכל אחד מכין לו להרחיק העפוש ההוא, אמנם במחנה שהמקום צר והעם רב הוא שנצטרכו למצוה אולי לא ירגישו בזה לרוב המית המלחמה. ומה שסמכו רבותינו [כתובות ה' ע"א וע"ב] על פסוק ויתד תהיה לך על אזניך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון ישים אצבעו באזניו. גם אם נאמר על צד הרמז כמו שכתב הר"ם שזה ע"ד מליצת השיר, יש בו הערה מצד ענינו, וזה, כי כמו שהאויר אשר הוא קיום החי, בהפסדו יחליא וימות, כן הדבור וההבנה הטובה שזה קיום הנפש, בהפסדו יחליא הנפש וימיתם. והפסד הדבור הוא מותרי הדברים שאינן הגונים, והזהיר האדם שיתרחק מן העפוש ההוא. והתבונן במאמרם [שם ע"ב] למה אצבעותיו של אדם דומות ליתדות שאם ישמע אדם וכו', כאלו אמרו שעקר תכונת אברי האדם לתועלת נפשו. ואמרו רבותינו [שבת ל"ג ע"א, כתובות ח' ע"ב] כל המנבל את פיו אפילו נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה. כונת זה המאמר כי גם הוא בטבעו ישר והוא הגזר דין של שבעים שנה, ויהפך בדבור הנבלה למה שיש בזה מעפוש הנפש והפסדה. כמו שהאדם ישר המזג בטבעו יחלה בסבת עפוש האויר. ולשון ספרי [דברים פיס' רנ"ד] ונשמרת מכל דבר רע שומע אני בטהרות וטמאות הכתוב מדבר ת"ל ערוה, ומנין לרבות עבודה זרה ושפיכות דמים וברכת ה' ת"ל מכל דבר רע, אי מכל דבר רע יכול בטהרות וטמאות ובמעשרות הכתוב מדבר ת"ל ערוה מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו עליה [כנענים] מסלקת השכינה כך כל מעשה שגלו עליו כנענים מסלק השכינה, כשהוא אומר [דבר] רע אף בלשון הרע. בזה יש קצת הערה במה שכתבנו, שכלל מצוה זו הפסד הדבור ועפושו, שאין רע ומעופש יותר מלשון הרע, וכן כל כיוצא בזה בדברים האסורים.
<h2>דף י:</h2>
האזהרה ע"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ג, ביאת המקדש פ"א ה"א, זבחים י"ז ע"ב] הוזהרנו מביאת מקדש או ההוראה בדבר מדיני התורה ואנחנו בענין השכרות. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ט'—י"א] יין ושכר אל תשת אתה ובניך וגו' בבואכם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל וגו'. ולשון התלמוד [ערובין ס"ד ע"א, נזיר ע"ח ע"א] שתה רביעית אל יורה. ובענש אזהרה זו חלוק, וזה ששתויי יין לא יותר להם לבא מבין האולם ולמזבח עם כלל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות, ואם עבר והוא שתוי יהיה חייב מיתה בידי שמים, ואם שתה דבר מן המשכרים זולתי היין ועבד חייב מלקות בלבד. וכל מי שהורה והוא שתוי בין היה כהן או ישראל עבר לאו, הן יהיה שתוי יין או שאר מן המשכרים. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני פרשה א'] יין [ושכר] אל תשת אין לי אלא יין מנין לרבות שאר המשכרים ת"ל ושכר, אם כן למה [נאמר] יין, על היין במיתה ועל שאר המשכרים באזהרה. ושם נאמר, מניין שאינו חייב כרת אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. ושם נאמר יכול יהיו ישראל חייבים מיתה על ההוראה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבים במיתה על ההוראה, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי השכור הוא בשבוש דעת ובטומאת נפשו לפיכך הוזהר מהכנס במקום הקדש. ומפני שענין העבודות צריך לישוב דעת לפי שיקרה ממנו דמיון גשמי אם לא ישכיל ממוצא דבר, והיין הוא המשגה והמכלכל השכל ויביא זה למיתת הנפש, לפיכך אם עבד והוא שתוי יין חייב מיתה בידי שמים. עם הכונה בזה גם כן שאין שתוי יין ראוי לעמוד לפני המלך לשרתו ובעת העבודה הוא כעומד לפני מלך לשרת. אמנם שאר המשכרים אינן מבלבלין השכל כמו היין, לפיכך אינו במיתה על שאר המשכרים רק במלקות לפי שאינו בישוב הדעת גמור. וכן ענין ההוראה צריך ישוב דעת כדי שלא יאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ועל אסור מותר לפיכך הוזהר השכור מלהורות. ומאשר אין מעלת ההוראה כמעלת העבודה לכונה שכתבנו, אין בהוראת שכור מיתה רק מלקות. הורה בדבר המפורש בתורה כגון שהורה שהשקץ טמא והדם אסור והצפרדע טהור וכיוצא בזה מותר. ומותר [לשכור] ללמוד תורה והוא שלא יורה, ואם היה חכם ידוע להוראה, אסור לו ללמוד והוא שכור מפני שלמודו הוראה.
<h2>דף יז.</h2>
האזהרה שנ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ג, איסורי ביאה פכ"א ה"א] הוזהרנו מלקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעלות הזנות, והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה [ויקרא י"ח ו'] אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות קרוב המביא לידי גלוי ערוה. ולשון סיפ' [תו"כ אחרי פי"ג ה"א] לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא נדה בבל תקרב ובל תגלה מניין לכל העריות בבל תקרב ובל תגלה ת"ל לא תקרבו לגלות ושם נאמר ונכרתו הנפשות העושות [ויקרא שם כ"ט], מה ת"ל לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבים כרת על הקריבה ת"ל העושות לא הקרבות. וכבר נכפלה האזהרה באסור אלו הדמיונות, ואמר [שם שם ל'] לבלתי עשות מחקות התועבות האלה. אמנם אמר [שם שם ג'] כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען לא תעשו. הנה לא יזהיר בשני אלו הלאוין מחקות התועבות לבד אמנם יזהיר בהם מהתועבות עצמן אשר בארם אחר זה, וזה שהוא הביא שני לאוין כלל על כל העריות, ובעבור שהזהיר לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וזה כולל כל מה שהיו עושים מן הזמה ומעבודת האדמה ומרעה המקנה וישוב הארץ, ג"כ שב לבאר כי אותן הפעולות אשר הזהירך מהם הוא כך וכך ערוה כך וכך לא תגלה, כמו שבאר בסוף המאמר [שם כ"ז] כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ. ולשון סיפ' [תו"כ שם פי"ב ה"ח] יכול לא יבנו בתים ולא יטעו כרמים כמותם ת"ל [ויקרא שם ג'] ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם מאבותיהם, ושם אמר מה היו עושים האיש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים. הנה נתבאר שאלו הלאוין שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען נמי שהזהיר מלבעול כל העריות בכלל אחר כן כפל האזהרה בהם בפרט ערוה וערוה. וכבר בארנו אנחנו כללים ממשפטי מצוה זו בשביעי מסנהדרין [פי' המשנה סנהדרין פ"ז מ"ד] בחבורנו הגדול ובארנו שלוקין עליהם. וממה שצריך שתדעהו שכל אשר חייב על בעילתה כרת, שהנולד מן הביאה ההיא שנתחייב בה כרת יקרא ממזר, והוא שנקראו בשם ממזר בין שתהא הבעילה בזדון או בשגגה הולד ממזר, חוץ מן הנדה שהנולד ממנה אינו ממזר אמנם נקרא בן הנדה [יבמות מ"ט ע"ב, רמב"ם איסו"ב פט"ו ה"א], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה להתרחק מן העריות ולתכלית ההרחקה נאסר יחוד כל העריות מפי הקבלה ודוד ובית דינו גזרו על יחוד של פנויה [ע"ז ל"ו ע"ב, סנהדרין כ"א ע"א] כדי להרחיק מן הדבר המגונה ההוא, ושמאי והלל גזרו על יחוד הגוים [שבת ט"ו ע"ב], ואין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות מפני שכלן חשודין על משכב זכור [ע"ז ט"ו ע"א]. וכן [שם כ"ב ע"א] אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים אפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות [שם ע"ב, ודף ט"ו ע"א, וכה"ע ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פכ"ב ה"ג ה"ה] ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה שלהם מפני שחשודין על ההרבעה. אמנם ישראל עם קדוש ולא נחשדו על הזכור ועל הבהמה. והמתרחק מיחוד הזכור והבהמה הרי זה משובח, וגדולי החכמים היו מרחיקים גם יחוד הבהמה לתכלית ההרחקה וההזדרזות. ומהם שהיו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי ומפני כלתי [קדושין פ"ב ע"א, רמב"ם ת"ת פ"ב ה"ד]. ולתכלית ההרחקה אסרו למי שאין לו אשה ללמוד תינוקות מפני אמותיהן של תינוקות הבאות לבית הספר, וכן לא תלמד אשה תנוקות מפני אבותיהן שבאין לבית ונמצאו באים לידי יחוד.
האזהרה שי"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ו, סנהדרין פכ"ו ה"א] הוזהרנו מלקלל הנשיא, והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ב כ"ז] ונשיא בעמך לא תאור. וזה השם, ר"ל הנשיא יפילהו הכתוב על המלך אשר לו הממשלה, אמ' יתעלה [ויקרא ד' כ"ב] אשר נשיא יחטא. וחכמים יפילוהו סתם על ראש הישיבה של שבעים זקנים לבד, ובכל התלמוד והמשנה אמרו [חגיגה ט"ז ע"ב] נשיאים ואבות בית דין ונשיא ואב בית דין. ולשונם גם כן [סנהדרין י"ט ע"ב] נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול. ודע שזה הלאו גם כן כולל הנשיא עם המלך, כי ענין אזהרה זו להזהיר מקללת כל מי שיש לו ממשלה הוא במעלה עליונה, בין תהיה מעלת שולטנות בין מעלת תורה והיא הישיבה, וכן יראה מתלמוד מצוה זו, והעובר על זאת האזהרה לוקה, ע"כ. וכונת אזהרה זו ככונת הקודמת. עם מה שאפשר שיקרה בקללת המלך או ראש סנהדרין מן ההזק אל המקלל, כי המלך לא יוכל למחול על כבודו, כי כבודו ויראתו הוא קיום הישוב ואי אפשר שלא יגיע הזק למקלל, וכבר ידעת מאמר המדבר ברוח הקודש [קהלת י' כ'] גם במדעך מלך אל תקלל וגו'.
<h2>דף יח:</h2>
המצוה ק"ע. [סהמ"צ עשין קע"ח, רמב"ם הלכות עדות פ"א ה"א] לשון הר"ם צווינו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו, בין שהיה נמשך בזה מיתת המעידים עליו או הצלת המעידים לו בממונו או בנפשות, יתחייב לנו להעיד בכל זה להודיע מה שראינו ושמענו. והנה הביאו רבותינו ע"ה ראייתם על חיוב הגדת העדות מאמרו יתעלה [ויקרא ה' א'] והוא עד או ראה או ידע. והעובר על מצוה זו והוא שיכחיש העדות, עונו גדול, והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' א'] ואם לא יגיד ונשא עונו. וזה דבר כללי ואם היה העדות שכבש עדות ממון וכחש בה ונשבע עליה העד חייב קרבן עולה ויורד, כמו שבאר הכתוב [ויקרא ה' ה'—י'] ובתנאים הנזכרים בשבועות [ל' ע"א] ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת, שמן החיוב הוא שיעיד כל אדם במה שידע מהדברים שבין אדם לחברו כדי להציל העשוק מיד עושקו. וגם להשבית המריבה מבין בעלי דין לפעמים תגרום מיתת שניהם. ולרוב מה שיתחדש בזה מן הקלקול אמר אם לא יגיד ונשא עונו, כלומר שזה עון גדול. ולבער הגזל והחרם שבזה קיום העולם. וכן חייב להעיד מה שראה מעניני העברות, כדי ליסר הרעים ולבער הרע מקרבנו, ובזה קיום התורה והעמדת הטובים והשלמים, לפיכך אפילו היה חכם גדול שבישראל הולך להעיד בעדות שהוא לפרוש מן האסור, או בדיני נפשות, או מכות [שבועות שם, רמב"ם שם ה"ב] ואמר על זה [משלי כ"א ל', גמ' שם] אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול ה' אין חולקין כבוד לרב. אמנם בעניני עדות ממון אמר עשה של כבוד התורה עדיף. ואם היה העד מפורסם בתורה ובחכמה אינו הולך לבית דין שהוא פחות ממנו [רמב"ם שם].
<h2>דף כ.</h2>
המצוה קע"ב. לעשות לעדים זוממים כאשר זממו לעשות [סהמ"צ לר"מ עשין ק"פ, רמב"ם עדות פי"ח] שנאמר [דברים י"ט י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם וגו' ענין הזמה הוא [מכות ה' ע"א] שיבאו העדים ויזימו הראשונים ויאמרו להם והלא במקום פלוני עמנו הייתם. אעפ"י שרבותינו אמרו [סנהדרין כ"ז ע"ב, ב"ק ע"ב ע"ב] שזה חדוש וגזרת הכתוב שנאמין האחרונים יותר מן הראשונים, עם כל זה היה בדין זוממים דבר שמראה בו דין היושר, והוא שאין דנין דין עדים זוממים אלא אם כן יזימום בפניהם, כי רחוק הוא מטבע האנשים שיעיז אחד פניו בפני חברו ולהזימו אם אין הדבר אמת, ואחר שהאמינוהו נראה בענשו יותר משפטי ה' שיענש כמו שזמם לעשות אם ממון ממון ואם מלקות ואם מיתה מיתה. [רמב"ם שם ה"א] ואין זה הדין בהכחשה [מכות שם, רמב"ם שם ה"ב] שאם העידו שראו שהרג פלוני או לוה מפלוני ביום פלוני במקום פלוני, ויבאו שנים ויאמרו במקום זה היינו עמכם ועם כל אלו ולא היו דברים מעולם הרי זו עדות מוכחשת, ואין דנין בו כעדים זוממים. ויושר הדין בזה מבואר כי אין לנו דבור אמתי שנסמוך על האחרונים יותר מן הראשונים כדי להזימם, שאולי הם טעו באדם אחר, או אולי הם ראו מה שלא ראו אחרים, ומאשר הדבר בספק העדות בטלה אבל אין עונשין אותם. אמנם בענין הזמה שמזימין העדים עצמם בזה מבואר ששקר העידו. ומה שבאה הקבלה [אין עונשין העדים זוממים אלא שנגמר הדין על פיהם [מכות ה' ע"ב] מבואר שלא למ"ש תועלת שיענישום... גמר דין... שבאה הקבלה האמיתית], בענין עדים זוממים [מכות ו' ע"ב] הרגו אין נהרגים לא הרגו נהרגין, כל זה משלמות יושר משפטי ה' כי מאחר שלא באו קודם ההריגה עם ההשתדלות הגמור שהיו עושין ב"ד להפך בזכות הנדון, והיה כרוז יוצא [סנהדרין מ"ג ע"א] בשעה שיוצא ליהרג כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד, ולא באו עד אחר ההריגה אולי לרתיחת הקרובים אחר המיתה יחם לבבו ויעשו כל תחבולה להנקם מן העדים וישכרו עדים להזימם, וירדה תורה לסוף דעתם, אמנם קודם ההריגה לא יחם לבבם כל כך עד שנחשדם בזה. ויורה על זה שבתשלומי הממון או המלקות אפילו באו המזימים אחר המלקות או אחר ששלם הממון יש להם דין עדים זוממים.
<h2>דף כא:</h2>
האזהרה רצ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"א, עדות פ"ה ה"ח] הוזהר העד שלא ידבר במשפט המעיד הוא עליו, אעפ"י שיהיה חכם בתלמוד ויודע, כי הוא לא יהיה עד ודיין ומורה, אבל יעיד במה שראה וישתוק והשופטים יעשו לפי עדותו כפי מה שיראה להם. ובאה האזהרה מלדבר בדבר נוסף על העדות, וזה בדיני נפשות בלבד. והוא אמרו [במדבר ל"ה ל'] ועד אחד לא יענה בנפש למות. וכפל האזהרה בזה הענין נאמר [דברים י"ז ו'] לא יומת על פי עד אחד, ר"ל לא יומת בהודאת העד. ובגמרא סנהדרין אמרו [ל"ג ע"ב] ועד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה. ובארו שעלת זה משום דמחזי כנוגע בעדותו, ובדיני נפשות בלבד הוא שנגזר עליו שלא ילמד לא זכות ולא חובה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת מדברי רבותינו כי לפעמים העד כדי להחזיק בעדותו יטעון דברים בלתי אמתיים ויביא זה להמית את הזכאי. גם אפשר שיעשה בהפך אחר שהוכרח לפי משפטי התורה להעיד מה שראה וידע ויראה שעדותו תהיה סבה להמית זה, ישתדל בכל כחו להפך בזכותו כדי שלא יומת בעדותו, כי מטבע קצת בני אדם שרע להם אם יהיו סבה למיתת שום אדם או שיאמר עליהם שהם יהיו הסבה. גם אפשר שמפני יראת הקרובים יהפך בזכותו ולא יחשוב שזה יהיה עון אחר שהעיד מה שראה או ידע.
<h2>דף ל.</h2>
המצוה ל"ו שישא כהן גדול בתולה [סהמ"צ לר"מ עשין ל"ח, רמב"ם איסורי ביאה פי"ז הי"ג—הט"ו] שנאמר [ויקרא כ"א י"ג] והוא אשה בבתוליה יקח לשון הר"ם בס"ה צוה הכהן לישא בתולה והוא אמרו יתעלה והוא אשה בבתוליה יקח, ובביאור אמרו [יבמות מ"ט ע"א וש"נ] עושה היה ר' עקיבא ממזר אפילו מחייבי עשה, ובארו זה כשהיה כהן גדול בא על בלתי בתולה שהיא אסורה לו בעשה [עי' כתובות ל' ע"א] שהשרש אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה. [פסחים מ"א ע"ב, יבמות נ"ד ע"ב וש"נ]. הנה כבר התבאר שהיא מצות עשה. ואמרו ג"כ [הוריות י"א ע"ב] המצוה על הבתולה ע"כ. וכונת מצוה זו לשלמות ומעלת הכהן להמציא לו אשה היותר הגונה שאפשר להיות, ושלא ישתמש בכלי שנשתמש בו אחר, והתבונן בדקדוקי רבותינו הקדושים בענין מצוה זו אמרו [יבמות נ' ע"א וע"ב כה"ע] אשה ולא קטנה, וזה ידוע שאין זווג הקטנה נאות, גם אינו המכוון באישות להעמיד המין [עי' סנהדרין ע"ו ע"א, ועי' סדא"ר פ"ב]. בבתוליה ולא בוגרת כי הבוגרת היא כחבית פתוחה [עיין כתובות ט"ז ע"ב]. גם כי אולי נתעורר טבעה וחפצה באחר, והכונה באה כדי שתהיה כל תשוקתה אל אישה וזרעם יהיה נכון. ומה שבאה הקבלה האמתית שאם נבעלה לבהמה כשרה לפי דעת הר"ם [הל' אסורי ביאה פי"ח ה"א] מפני שזה דבר שאינו מצוי. והכונה בזה ג"כ שעקר המצוה בבתולה בלתי בוגרת ולא בעולה, לשלמות טבעה שלא תתעורר לאדם אחר, ונבעלה לבהמה לא התעורר טבעה כי לא יתעורר הטבע אלא במינו. ומוכת עץ שהיא אסורה מפני שהיא כבעלת מום באותו אבר, ואולי יזיק לה המשגל מפני הכאת העץ באותו אבר, מה שאין כן כשנשרו בתוליה ע"י בעילה באי זו בעילה שתהיה. והתבונן בדקדוקם איך כונו לכונה שאמרנו אמרו שאם נשא בעולה מוציא בגט [יבמות שם] מאשר היתה לאיש. וזה דבר ידוע שטבעה נתעורר, גם יצא מכלל בתולה בודאי, ואם נשא בוגרת או מוכת עץ יקיים, כמו שאמרו [יבמות שם] שאינו נושא שתי נשים כאחד מאמרו והוא אשה בבתוליה יקח אחת ולא שתים, למעט המעשה ההוא, כי הטבע יתעורר בחלוף הצורות, ואין ראוי להשתמש בו אלא בהכרחי לבד.
<h2>דף ל:</h2>
המצוה רל"ט. נצטוינו בדין הגנב [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ט, רמב"ם גניבה פ"א ה"ד]. התבונן מה שיש בדין הגנבה מיושר ושלמות תורתנו, שהגנב כאשר סבב להפסיד חברו קנסוהו כפל הדבר ההוא. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [ב"ק ס"ה ע"ב, רמב"ם ה"ה] שאם הודה מעצמו פטור, כל זה משלמות תורתנו כדי לתת יד לפושעים, עם המבואר גם כן שאין תכונת זה שהודה מעצמו כתכונת הגנב שלא ישיב אלא בעדים ועל פי בית דין. ואם גנב שור או שה וטבחו או מכרו משלם ד' וה' [רמב"ם ה"ו וה"ז]. וכבר נתנו רבותינו [ב"ק ס"ז ע"ב] טעם בזה מפני שנשתרש בחטא. וזה אמת, כי מאחר שטבחו או מכרו כבר הניח בדעתו שלא ישיבנו עוד לבעליו. אמנם בא הקנס בשור ושה יותר משאר הדברים מפני שהם עומדין במקום הפקר, וקרוב הדבר מאד לגנבם יותר מן המטלטלים, והוא תשלומי ד' בשה כפלים משאר הגנבות, והוסיפו החומש בשור שהשור אין לו שמור כמו השה. ורבותינו נתנו בזה [שם ע"ט ע"ב] ואמרו גדול כחה של מלאכה שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה שה שלא בטלו ממלאכתו משלם ארבעה. ויש מרבותינו [ריב"ז שם] שאמרו מפני כבוד הבריות שור שהלך ברגליו משלם חמשה שה שנשאו על כתפו משלם ארבעה. ודין נמצא במחתרת [סנהדרין ע"ב ע"א וע"ב, רמב"ם הל' גניבה פ"ט ה"ט] שאם הרגו בעל הבית או שאר בני אדם פטורין. ובא הפירוש המקובל [סנהדרין ע"ב ע"ב, רמב"ם שם ה"ט] שאין חלוק בזה בין נמצא ביום ובלילה או נמצא במחתרת בתוך גגו או בתוך חצרו או קרפפו, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם שכל מי שבא לגנוב ממון בסתר ברשות חברו, חזקה עליו שיהרוג חברו כדי שיוכל לקחת ממונו או אם יעמוד לפניו יהרגנו וכך בארו רבותי' [שם עמוד א']. ומה שאמ' אם זרחה השמש עליו [שמות כ"א ב'] בא הפי' המקובל [סנהדרין שם] שאם ברור הדבר כשמש שזה אינו הורגו יש לו דמים כגון אב שבא במחתרת על בנו, וראה מה שיש משלמות הענין בזה שהם לא דקדקו בזמן ובמקום רק מה שנמצא בטבע האנשים על הרוב. ובאה הקבלה האמתית שאם היה יוצא הגנב במחתרת [צ"ל מן המחתרת] או מן המקום שהוא בו יש לו דמים, שודאי זה איננו רודף ובדעתו היה לצאת מן המקום ושלא להזיקו. וכן אם נמצא במקום שאין בני אדם מצויין שם כגון תוך גנתו או תוך שדהו או תוך הדיר והסהר יש לו דמים [רמב"ם הי"ב] כי זה לא נכנס לתוך רשות זה אלא כסבור שאין שם בני אדם ולא נכנס על דעת להרוג, כמו שנראה מדעת הנכנס במקום שבני אדם מצויין.
<h2>דף לז:</h2>
האזהרה רצ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ה, רוצח פ"א ה"א] הוזהרנו מלקחת כופר מהורג נפש אבל נהרגהו על כל פנים, והוא אמרו יתעלה [במדבר ל"ה ל"א] ולא תקחו כפר לנפש רוצח וגו', ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה כי מאחר שהוא בן מות כפי משפטי ה' הישרים, כדי לבער הקוצים מן הכרם, ולמען ישמעו ויראו ההולכים אחרי שרירות לבם אין ראוי לקחת כופר ממנו, כי נבטל כוונת ה' שהיה להמית מי שמחוייב מיתה, עם הכונה בה גם כן כשידעו בני אדם שלא יועילם הון להנצל מן המיתה ישמרו מן העונות.
האזהרה רצ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ו, רוצח פ"ה ה"ד] הוזהרנו מלקחת כופר מהורג נפש בשגגה כדי שיפטרוהו מלהגלות, אבל יגלה על כל פנים שנאמר [במדבר ל"ה ל"ב] לא תקחו כפר לנפש רוצח, ע"כ. שכונת ערי מקלט היה לשתי סבות להציל הרוצח מיד גואל הדם כי יחם לבבו כשיראה שזה המית קרובו באיזה צד שתהיה. וכן להשקיט רתיחת גואל הדם כי כשיראה נגד עיניו תמיד האיש אשר המית קרובו יצר לו מאד שיזכרנו מיתתו לפיכך באה האזהרה הזאת שלא לקחת כפר מלהגלות נפש הרוצח בשגגה שגם אם הוא לא ימות על חייו או יחשוב שאם גואל הדם יקום עליו שיהרגנו, שעל בית דין לשמור כל אלו הנזקים.
<h2>דף לט.</h2>
האזהרה שנ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ח, נערה בתולה פ"א ה"ז] הוזהר האונס מלגרש אנוסתו, והוא אומרו יתעלה [דברים כ"ב כ"ט] לא יוכל לשלחה כל ימיו. וזה הלאו קדמו עשה, והוא אמ' ולו תהיה לאשה. וכבר בארו בגמרא מכות [ט"ו ע"א] שזה לאו שקדמו עשה הוא [רמב"ם נערה בתולה פ"א ה"ז] ושם נאמר אונס שגרש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר. ודע שאם היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קודם שיחזירנה או נשאת לוקה שהוא לא קיים עשה שבה כמו שהוא עקר אצלנו קיימו ולא קיימו [מכות ט"ו ע"ב], ע"כ. כבר בארנו הכונה בקנס האונס שתהיה אנוסתו לו לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו במצות עשה [רי"ט].
<h2>דף מא:</h2>
המצוה רי"ט. שנצטוה האונס לישא את אנוסתו [סהמ"צ לר"מ עשין רי"ח, רמב"ם הל' נערה בתולה פ"א ה"ג] והוא אמרו ית' [דברים כ"ב כ"ט] ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל לשלחה כל ימיו. התבונן בכונת מה שיש ביושר זו המצוה, כי מפני שהאנוסה ירחיקוה רוב בני אדם קנסו הבועל להיות לו לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו, והוא שתהיה אשה הראויה לו [כתובות ל"ט ע"א] שלא תהא מן האסורות כי לא קנסו האדם לעשות אסור. וכן קנסוהו חמשים כסף שהוא מהר הבתולות וינתן לאב [כתובות מ"א ע"ב] לפי שהפסידו זה הממון שכל שבח הנעורים הוא לאב [כתובות מ' ע"ב, מ"ו ע"ב]. ואם נתארמלה או נתגרשה מן הארוסין הקנס שלה שכבר יצאה מרשות אביה [שם ל"ח ע"א]. וכן נותן בושתה ופגמה וצערה כשאר המזיקים [שם ל"ט ע"א]. אמנם החמשים הוא דמי השכיבה לבד והפסד הבתולים, ואין הקנס אלא מבת ג' שנים עד שהיא בוגרת שפחותה מבת ג' בתוליה חוזרין [שם כ"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ח]. ומשבגרה הרי היא כחבית פתוחה [כתובות מ' ע"ב]. וכן האשה שהיא בחזקת בעולה כגון ממאנס או מי שיצא עליה שם רע בילדותה או אלונית או סוטה או חרשת אין לה קנס [שם ל"ו ע"א] וזה מבואר.
המצוה רכ"א. נצטוינו לדון בדיני מפתה [סהמ"צ לר"מ עשין ר"כ, רמב"ם נערה פ"א] שנאמר [שמות כ"ב ט"ו] וכי יפתה איש נערה בתולה, כונת מצוה זו מבוארת במצוה רי"ט, ולא קנסוהו להיות לו לאשה מאשר נתפתתה ונתרצתה לו. אמנם קנסו אותו חמשים כסף כמוהר הבתולות לכונה שכתבנו.
<h2>דף מד.</h2>
המצוה ר"ך. לר"ם [סהמ"צ עשין רי"ט, הל' נערה פ"ג ה"א] הוא דין מוציא שם רע, ר"ל הצווי אשר צווינו להלקותו ולהעמיד אשתו עמו, כי בא בו גם כן ולא תהיה לאשה לו יוכל שלחה. ונתבאר בגמ' מכות [ט"ו ע"א] גם בזה הלאו כמו שיתבאר באונס ר"ל שזה הלאו שקדמו לעשה, ע"כ. ובפמ"ט משלישי [מו"נ] כתב טעם מצוה זו, וז"ל הלא תסתכל ברוב יושר אלו החקים ומשפטים צדיקים איך שפטו במוציא שם רע, כי אין ספק שזה האיש לא אהב את אשתו אשר הוציא עליה שם רע ולא מצאה חן בעיניו, ואלו היה רוצה לגרשה כדין כל מגרש אשתו לא היה מונע מזה, אך היה מתחייב לתת חקה הראוי לה. ושם לה עלילות דברים כדי להפטר ממנה מבלי התשלומין, והוציא עליה דבה ודבר שקר להחזיק בחוקה שיש לה עליו, והוא חמשים כסף כי זה הוא מהר הבתולים הכתוב בתורה [דברים כ"ב כ"ט, כתובות י' ע"א, רמב"ם אישות פ"א הל"א]. ומפני זה גזר עליו ה' ית' לשלם מאה כסף. נמשך אחר העקר [שמות כ"ב ח'] אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעהו וכדין עדים זוממים כמו שבארנו [מו"נ ח"ג פמ"א] כן זה המוציא שם רע חשב להפסידה חמשים כסף הראויין לה עליו ישלם מאה, וזהו ענשו על שהיה כובש הראוי עליו והשתדלו להחזיק בו. והיה ענשו על שפחת מעלתה והוציא עליה קול זנות שהיו פוחתין מעלתו ושיכוהו ברצועה שאמרו ויסרו אותו, והיה עונש בחירתו התאוה ובקשו ההנאה בלבד שיתחייב להחזיק בה עולמית לא יוכל לשלחה כל ימיו, כי לא הביאו לכל זה רק היותה כעורה בעיניו. כן ירפאו המדות הרעות כשהוא רופאם המצוה האלקית לא יסורו אופני היושר מבוארים גלויים ככל דיני זאת המצוה, עם ההסתכלות הטוב הסתכל איך השוה בין דין מוציא שם רע אשר חשב להחזיק בחק הראוי עליו לתתו, ובין דין גנב שלקח ממון חברו, ושם דין עד זומם אשר זמם להזיק ואעפ"י שלא בא ההזק כדין מי שהזיק וחמס ר"ל גנב ומוציא שם רע, הדין בשלשתם תורה אחת ומשפט אחד, ע"כ. התבונן מה שבא בענין באור מצוה זו משלמות היושר וההרחקה ממיני התחבולות, כי אלו היה כפשטו שיאמינו הבעל כשיאמר לא מצאתי בתולים ותהיה האשה נסקלת אם לא תמצא השמלה מגוללה בדמים, לפעמים יעשה זה דרך ערמה ותחבולה. גם אפשר שאין לה דמים לפיכך בארו רבותינו [כתובות מ"ה ע"א] שמאמרו לא מצאתי לבתך בתולים הוא שיוציא עדים שזנתה תחתיו. ואמרו ופרשו השמלה הוא שהאב יוציא עדים להזים עליו וכן נמצא כל ענין הפרשה. שאלני אחד מן המעיינים אעפ"י שזה אמת שלפי קו היושר צריך שיהיה הדבר כן, איזה דבר הכריע שיבאו הספורים האלו בלשון סתום. ואמרתי אליו כי התורה לא באה כי אם לספר עקר הטענה שהיא לא מצאתי לבתך בתולים, וידוע ממשפטי התורה שאין אדם נאמן על פי עצמו במה שהוא חב לאחרים, והשכל גם כן לא יחייב זה בשום פנים, על כן לא היה צריך בתורה באור שזה צריך לברר טענתו בעדים, ואחר שזה מבואר א"כ ידוע שטענת האב בעדים גם כן שיוציא האב כנגד עדי הבעל, ולזה בארו רבותינו [שם מ"ו ע"א] השמלה דברים המחוורים כשמלה, כלומר שיתברר הדבר באור אמתי כאלו הדבר נראה לעין. ומה שבאה הקבלה האמתית נערה ולא קטנה ולא בוגרת [שם מ' ע"ב] נתברר לנו בו טעם מספיק למה אינו נוהג דין מוציא שם רע גם באלו. ואולי הטעם בזה כי הקטנה אינה בת עונשים. ובוגרת מפני שכבר טענתו שהוא לא מצאתי לבתך בתולים אעפ"י שצריך עדים לזה, ובוגרת היא כחבית פתוחה, ואם כן החטא הוא על העדים לבד.
<h2>דף מו.</h2>
האזהרה ש"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"א, הל' דעות פ"ז] הוזהרנו מן הרכילות, והוא אמרו [ויקרא י"ט ט"ז] לא תלך רכיל בעמך. אמרו [תו"כ קדושים פ"ד ה"ה] לא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה. דבר אחר שלא תהיה כרוכל שטוען דברים והולך. ובכלל לאו זה האזהרה מהוצאת השם רע, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי הרכילות היא מן המדות המגונות שבנפש, וגורמת אבדן נפשות רבות ומחרבת העולם. וענין הרכילות [רמב"ם שם ה"ב ע"פ ערכין ט"ו ע"ב] הוא שאומר ששמע, והוא שיאמר פלוני אמר דבר זה עליך אעפ"י שיאמר אמת הרי זה מחריב את העולם. כי לפעמים אומר אדם דברים כנגד חברו או לכעסו או לשנאתו אותו לא רוצה שידעם, ולא יאמר אותם בפניו. וזה הרכיל האומר הדברים ההם הוא מסבב איבה גדולה בין שניהם עד שלפעמים יקרה מזה אבדן נפשות רבות.
ובכלל עון זה והוא גדול ממנו והוא לשון הרע, וענין לשון הרע [רמב"ם שם] הוא המספר בגנות חברו אעפ"י שהוא אומר אמת. ולהיות ענין זה גדול אמרו רבותינו [רמב"ם שם ע"פ התוספתא ריש פאה] ששלש עברות נפרעים מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כלן. ומאמר זה מבואר, שזה כנגד כלן שהרגיל בלשון הרע יאמר דברים יסבב בהם שפיכות דמים. וכן לפעמים יוציא שם רע על אשה ואם הדבר אמת יגרום בדבורו זה חטא לאחרים ויבא לידי גלוי עריות. אמנם אמרם כעבודה זרה, הוא כמאמר דוד [תהלים י"ב ה'] אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתנו אתנו מי אדון לנו. ועל זה הפסוק רמזו רבותינו [ערכין שם, רמב"ם ה"ג] שכל המספר לשון הרע כאלו כופר בעקר, וזה אמת שלא יאמין במשגיח ושה' יודע מחשבות לבבנו, שמחשבות בעל לשון הרע הם להמית רבים. אמנם אמרם באלו העברות שאוכלין פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לע"ה זה מבואר, כי עע"ז הוא שעובד לכוכבים ויעשה כל פעולותיו על פי הבחירות הכוכביות ולא ידע כי גבוה מעל גבוה שומר, ויקרנו מה שיקרנו מן ההפסד בעה"ז ונפשו תכרת לע"ה. שפיכות דמים זה מבואר שהקרובים ינקמו ממנו בעה"ז וענשו גדול לע"ה, ולשון הרע זה מבואר שדברים יבקשו נפשו. אמרו רבותינו על לשון הרע [ערכין שם, ירושלמי פאה פ"א ה"א] קטיל תלתאי האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו והמקבלו יותר מן האומרו. ולתכלית הרחקה זאת המדה המגונה אסרו כל אבק לשון הרע שלפי מה שאמרו רבותינו [ב"ב קס"ד ע"ב] לא יוכל אדם להנצל ממנו אם לא יתרחק בתכלית ההרחקה מהדבור אלא מה שיביא עליו ההכרח.
ולמען נשכילה בדרך תמים להתנהג בדרכי הדבור כפי הראוי אביא הנה מה שכתב הר"ם בפירוש אבות [פ"א מט"ז] ז"ל, כל המרבה דברים מביא חטא, כבר אמר החכם [משלי י' י"ט] ברב דברים לא יחדל פשע, וסבת זה שרוב הדברים תוספת ומותר חטא כמו שאבאר עתה, כשירבה אדם דברים יפשע עכ"פ שאי אפשר שלא יהיו בדבריו דבור אחד שאין ראוי לאמרו, וממופתי החכמים מעוט הדברים וממופתי הכסילים רוב דברים [שנאמר] [קהלת ה' ב'] וקול כסיל ברב דברים. וכבר אמרו החכמים שמעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות האדם מיוחס, אמרו [קדושין ע"א ע"ב] מיחסותא דבבל שתיקותא. ונאמר בספרי המדות שאחד מן המתחכמים נראה שותק הרבה עד שלא היה מדבר אלא מעט מזער ונאמר לו מה רוב סבת שתיקותך אמר בחנתי הדברים ומצאתי נחלקים לארבעה חלקים, החלק הראשון הוא כלו נזק בלתי תועלת, כקללת בני אדם ודבר דבר מן הנבלה וכיוצא בהם שהדברים שטות גמורה. והחלק השני יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר בשבח בני אדם לקבל בו תועלת שיהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו, וצריך להניח הדברים בזה בגלל סבה זו ושלא ידברו בזה החלק גם כן. החלק השלישי דברים שאין בהם תועלת ולא נזק כרוב דברי ההמון איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות [י"ג מגדלות] מדינה פלונית וכיוצא באלו מדברי המותר, אמר הדברים גם כן מותר אין תועלת בהם. והחלק הרביעי דברים שכלם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות, ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו בדברים שחייו תלויים בהם ובהם ימשך מציאותו ובזה צריך לדבר. אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם, ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם. ואמרו בעלי המדות בחן זה האיש בחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים, וזאת החכמה שצריך ללמדה. ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים, מצווה בו, ונזהר ממנו, נמאס, ונאהב, ומותר. החלק הראשון הוא המצוה בו הוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה, וזו היא מצות עשה מחוייבת שנאמר [דברים ו' ז'] ודברת בם, והיא שקולה כנגד כל המצות, וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו. והחלק השני הדבור הנאסר ונזהר ממנו, כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה, ודברי התורה מורים על זה החלק, וכן נבלות הפה ולשון הרע. והחלק השלישי הוא הדבור הנמאס שאין בתועלת לאדם בנפשו ולא עברה ולא מרי, כרוב ספור ההמון למה שארע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סבת מות פלוני או התעשר פלוני, וזה קורין החכמים שיחה בטלה. והחסידים ישתדלו בעצמם להניח זה הדבור ונאמר [רמב"ם דעות פ"ב ה"ד] על רב תלמיד ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה או שישבח פחיתות יהיו ממדות או שכליות. והחלק הרביעי הוא הנאהב [הוא הדבור] בשבח המעלות השכליות, ובגנות הפחיתיות משני המינים בלבד. ולהעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמן. וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם, וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעלותם ודרכיהם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו במנהגיהם. וזה החלק, ר"ל למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ. והחלק החמשי והוא המותר הוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו, ושאר מה שצריך לו זהו מותר אין אהבה בו ולא מיאוס, אבל אם ירצה ידבר בו כמה שירצה ואם ירצה לא ידבר. ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו. והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים, אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנו לגמרי. אבל המצוה בו והאהוב אלו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו יהיה טוב, אבל צריך ליזהר משני דברים, האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו [תוספתא יבמות ספ"ח בר"ר פל"ד כ'] נאים הדברים שיוצאים מפי עושיהם. ועל זה הענין אמרו הנה [אבות פ"א מי"ז] ולא המדרש הוא העקר אלא המעשה [באמרו] והחכמים יאמרו לצדיק שילמוד המעלות [כאמרם] [ב"ב ע"ה ע"ב] דרוש ולך נאה לדרוש, ואמר הנביא [תהילים ל"ג א'] רננו צדיקים בה'. והענין האחר [הוא] הקצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהפך. והוא אמרו [פסחים ג' ע"ב, חולין ס"ג ע"ב] לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ודע שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיו צריך שיבחרו בעניניהם והם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו. אמנם בארתי זה אעפ"י שהוא מבואר, מפני שראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשהיו במסבת יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי ואפילו היה ענין השיר ההוא שבח הגבורה והנדיבות והוא מן החלק האהוב, או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו. וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם, עם היות בדברים ההם הנזהר ממנו או הנמאס. וזה סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר [ויאהב] וימאס מצווה באמירתו מצד הלשון הנעשה בו, אבל מצד עניינו. ואם יהיה כונת השיר ההוא פחיתות אסור לאמרו בכל לשון שיהיה. גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשוניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה, ושמח הנפש והיא פחיתות מחלק הדבור הנמאס מפני שהוא מעורר ומזרז על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפ"ד, ויהיה אחד משני הפיוטין עברי והאחד ערבי או יהיה לועז. והיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון, ושאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות, כל שכן אם יצורף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא, שאז יצא מן חלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו, שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר [סנהדרין ק"א ע"א] בפחיתיות ודברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדבור האסור ראיתי לבארו ולזכור בו מה שנזכר שבני אדם מצוין בו בעורון גדול והוא החטא גדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו בעורון גדול והוא החטא גדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו חכמים [ב"ב שם] שאבק לשון הרע לא ינצל ממנו בכל יום ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו. ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באי זה צד שיהיה מן הגנות, ואפילו היה מגונה חסר כמו שנזכר שאין לשון הרע שיכזב על האדם וייחס לו מה שלא עשה כי זה מוציא שם רע על חברו. ואמנם לשון הרע הוא גנות האדם אפילו בפעולותיו שיעשה באמת שהאומרו חטא ואשר ישמעהו יחטא. ואבק לשון הרע זכרון מומי האדם מבלתי באור מראה שאין ידיעה לו במה שיובן מדבריו ושהוא לא כיון זה, ואמנם כיון ענין אחר כמו שאמר [משלי כ"ו י"ח י"ט] במתלהלה היורה וגו' כן איש רמה את רעהו ואמר הלא וגו'. וכבר שבח החכם [ב"ב שם] מן המתחכמים כתיבת סופר שהראו לו במעמד גדול וגנה הרב מעשה המשבח ואמר לו כלך לשון הרע, ר"ל שאתה תשבח גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבהו, ומה מי שישנאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו, וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע. ולשון המשנה [ערכין שם] לא נחתם גזר דינם של אבותינו אלא על לשון הרע, ר"ל ענין המרגלים שנאמר בהם [במדבר י"ג ל"ב] ויוציאו דבת הארץ, ואמרו ע"ה [ערכין שם] על ענין המרגלים מה אלו שלא הוציאו שם רע אלא על העצים ועל האבנים התחייבו מן הענש מה שנתחייבו, מי שידבר בגנות חברו על אחת כמה וכמה, ע"כ.
ויש בדבור הנמאס או האסור דבור היותר רע מלשון הרע ומכל הדבורים, והוא מוציא שם רע והוא שאומר מה שאינו כדי לגנות או לבזות חברו. ומאשר זה תכונה רעה מן הרעות שבנפש אמר [ערכין שם] שלכל יש מחילה חוץ ממוציא שם רע, והכונה בזה מבוארת אם הודה או אם גנבו או אם גזל ממנו ממונו דבר זה נתן למחילה, אבל המוציא שם רע והוא שמשים הצדיק בעל עברות הוא דבר שלא נתן למחילה לעולם. ובכלל הדבר האסור והאבק לשון הרע הוא מי שנכנס בבית אושפיזו והקבילוהו בסבר פנים יפות וכבדוהו במאכל ובמשתה ומטה וכסא מספר דבר זה בשוק ויאמר כך וכך עשו לי בבית פלוני יברכהו ה', וכאשר ישמעו אחרים זה יבאו אצלו ויגרום לו הוצאה או גנבים יחמדו ממונו ויבאו אליו בלילה, על זה נאמר [משלי כ"ז י"ד] מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו [ערכין שם, רמב"ם פ"ז מדעות ה"ד]. גם זה אבק לשון הרע בצד מה כי כשיאריך הוא בהרחבת שבחיו יבא אחר ויספר בגנותו, וזה אמרם [ב"ב שם] מתוך שבחו בא לידי גנותו. ובכלל הדבר הנמאס דברי המתלוצצים והחנפים ודוברי שקרים אמרו רבותינו [סוטה מ"ב ע"א] ארבע כתות אין מקבילות פני שכינה כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשון הרע, שידוע הוא שאין מקביל פני שכינה אלא המרבה דברים מן החלק האהוב או המצוה בו, ואלו בהפך מזה. ואמר על לצים שמזונותם מתמעטין וגורם כליה בעולם ונופל בגיהנם, וזה מבואר כי מושב הלצים לא יתעסקו בישוב העולם, ובזה מזונותיהם מתמעטין וגם גורמין כליה לעולם לאשר ימשכו אחריהם. אמנם נופל בגיהנם זה מבואר. ועל החנפים אמר [שם מ"א ע"ב] כל אדם שיש לו החנופה נופל לגיהנם שנאמר [ישעיה ה' כ'] הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע מה כתיב אחריו לכן כאכול קש לשון אש. ודבר ידוע הוא כי הלצים הם גונבים דעת הבריות וחומסין נפשם המשכלת. ודוד ע"ה פתח ספרו בהרחקת הדבורים הנאסרים והנמאסים אמר [תהילים מז' א'] אשרי האיש וגו' ובמושב לצים וגו' והיה כעץ וגו'.
האזהרה שנ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ט, נערה בתולה פ"ג ה"ד] הוזהר מוציא שם רע לגרש אשתו. והוא אמרו בו גם כן [דברים כ"ט י"ט] לא יוכל לשלחה כל ימיו. וזהו הלאו גם כן קדמו עשה, והוא אמרו ולו תהיה לאשה, ומשפטו בגרושין לענין המלקות כמשפט האונס [מכות ט"ו ע"א], ע"כ. כבר בארנו אזהרה זו במצות עשה [רי"ט].
<h2>דף נו.</h2>
האזהרה רס"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת רס"ב, אישות פי"ד ה"ז] הוזהר הקונה אמה העבריה מלהצר לה אם לקחה לאשה, רצה לומר דהצר לה שימעיט לה מזונותיה או כסותה או ימעט עונתה כדי להצר לה ולהכאיבה, והוא אמרו ית' [שמות כ"א י'] שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ואזהרה זו בעצמה כוללת כל הלוקח בת ישראל שלא יצר לה בדבר מאלו השלשה דברים כדי להכאיבה ולצערה, והוא אמרו ית' באמה העבריה שהזהיר מלמנוע ממנה שארה כסותה ועונתה כמשפט הבנות יעשה לה, ידענו אם כן שמשפט הבנות שלא ימנענו מהן שאר כסות ועונה. והוא אמרו במכילתא [משפטים פ"ג] וכי מה למדנו למשפט הבנות מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד. ושם נאמר שארה אלו מזונותיה כסותה כמשמעו ועונתה זה דרך ארץ [מכילתא שם], ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת מאשר האשה היא כמכורה לבעלה, הוצרכה האזהרה שלא לענותה כדי להשלים כל חקה הראוי לה. ובאה האזהרה מיוחדת באמה העבריה, לפי שהנמכרת לאמה היא שפלה, ואפשר שהאמה לקחה לו לאשה לחשקו בה, ואולי כאשר ימלא תאותו ממנה יבזנה כאשר יזכור שפלותה וימנע ממנה הראוי לה.
<h2>דף סז.</h2>
המצוה קצ"ח. לר"מ [סהמ"צ עשין קצ"ז, הל' מלוה ולוה פ"א ה"א] צווינו להלוות לעני כדי להרחיב עליו ולהקל עניניו. וזאת המצוה יותר מחוייבת ממצות הצדקה, כי מי שהוצרך וגלה פניו לשאול מידי בני אדם אין צרתו וצוק ענייניו [צ"ל עניו] כמו צרת המסתתר אשר ירצה להסמך עד שלא יגלה עניינו ולא יצטרך. והציווי בזאת המצוה הוא אמרו יתעלה [שמות כ"ב כ"ד] אם כסף תלוה וגו' את העני עמך, ולשון מכילתא [משפטים מסכתא דנזיקין פי"ט] כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה, האחת מהם אם כסף תלוה חובה, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל והעבט תעביטנו וגו' חובה ולא רשות, ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת כמו שכתב הר"ם.
<h2>דף סז:</h2>
המצוה קצ"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"ה, הל' מתנות עניים פ"ז] צונו על הצדקה וחזוק העניים ולהרחיב עליהם. וכבר בא הצווי בזאת המצוה בלשונות חלוקות, אמר [דברים ט"ו ח'] פתוח תפתח את ידך לו, ואומר [ויקרא כ"ה ל"ה—ל"ו] והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. והכונה באלו הכתובים כלם אחד, והוא שנרחם על עניינו ונחזקם כפי דיים, ובאתנו הקבלה [גיטין ז' ע"ב, רמב"ם שם ה"ה] אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו. ר"ל הצדקה עם מי שלמטה ממנו או בדבר מועט, ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת לחמלה על העניים לקיום הישוב. גם הצדקה היא תכונה טובה בנפש והיותר שלמה שבמדות. ויש בה הערה בנפש לחון על הילד המסכן, כמו שאמר הכתוב [משלי י"א י"ז] גומל נפשו איש חסד. ואמרו רבותינו [כתובות ס"ח ע"א] כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה נאמר גבי עבודה זרה [דברים י"ג י"ד] יצאו אנשים בני בליעל, ונאמר במעלים עיניו מן הצדקה [שם ט"ו ח'] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. הכונה בזה המאמר כאלו עובד עבודה זרה שהיא זרה לנפשו מפני הקנין הרע, עם הכונה גם כן שמעלים עיניו מן הצדקה הרי הוא כאלו כופר במשגיח. וכבר ידעת מה שאמר הכתוב [שם שם י'] וקרא עליך אל ה', וכן פסוקים רבים כאלה. ולהיות הצדקה תכונה טובה והערה נפשית כמו שבארנו אמרו [ב"ב ט' ע"א] שקולה צדקה כנגד כל המצות. ומה שהפליגו במאמרם גדול הנותן צדקה בסתר יותר ממשה רבנו, זה המאמר הנאמן ביותר [מ]מאמרים מופלאים שבמאמרים התלמודיים שאדון הנביאים שהעיד עליו הכתוב [במדבר י"ב ח'] פה אל פה אדבר בו ולא קם נביא וגו', איך יאמר שהנותן צדקה גדול ממנו. ואשר יראה לי שנותן צדקה בסתר גדול בענינו ובשלמות מדותיו עד שאין אחר זה שלמות ר"ל בתכונת המדות, שזה שנותן בסתר ואינו יודע למי נותן באמת זה לכונת המצוה לא לתקות גמול, והוא גדול במעלה זו שאין למעלה ממנה, ואמר שהוא גדול ממשה רבינו בהשגחתו ה' יתעלה שהיה לו מונע עד שנאמר לו [שמות כ"ג כ'] כי לא יראני אדם וחי, ולא תגיע בה אל תכלית כונתו כמו שהגיע זה אל תכלית מצות הצדקה. ובדרך זה נבאר מאמר אחר מדברי רבותינו אמרו [במ"ר פי"ד ב', עה"פ דברים ל"ד י'] ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באמות העולם קם ומנו בלעם. חלילה לך שיהא לבלעם יחס עם אדון הנביאים בנבואה, אבל הכונה בו לא קם בישראל בנבואת ישראל שהיא נבואת ה' שלם בנבואה כמשה, אבל בנבואת האומות שהוא הקסם קם מי שהוא במדרגה עליונה ממנו כמו שהיה משה בנבואה והוא בלעם, ו"נביא" שם משותף יאמר הנביא על האמתי ועל הקוסמים. ונשוב לענין הצדקה, אמרו רבותינו [ב"ב ט' ע"ב] הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות דכתיב [ישעי' נ"ח ז'—ט'] הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם, וכתוב אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, וכתוב אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות שנאמר [שם פסוקים י'—י"ב] ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים, ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת. וידוע כי נתינת הממון חיי הגוף, והפיוסים בדברים חיי הנפש, בין שיהיה פיוס בדברים ממש או הפקת הנפש להשביע נפש נענה מן הדעות האמתיות.
האזהרה רל"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת רל"ב, מתנות עניים פ"י ה"ג] הוזהרנו מלמנוע הצדקה וההרחבה מן העניים מאחינו אחר ידיעתנו בענים ויכלתנו לסמכם, והוא אמרו יתעלה [דברים ט"ו ז'] לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, ואזהרה זו מלהרגיל במדת הכילות והנכלה עד שנמנע הראוי, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה.
<h2>דף פז:</h2>
האזהרה רפ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ח, הל' עדות פ"ה ה"א] הוזהרנו מלהביא ענש או לקחת ממון בעדות [עד] אחד, ואפילו יהיה בתכלית הכשרות, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ט ט"ו] לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו'. אמר ע"ה [כתובות פ"ז ע"ב, שבועות מ' ע"א וספרי דברים שם] לכל עון הוא דאינו קם אבל הוא קם לשבועה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי באפשר קרוב הוא שיעיד האחד כדי לעזור את חברו בסבת אהבה, או אפשר שיעיד בדדמי ליה בלא ידיעה אמתית, אך שנים רחוק הוא שיעידו דבר אלא באמתות. אמנם אמרם [כתובות פ"ז ע"ב, שבועות מ' ע"א וספרי דברים שם] אבל קם הוא לשבועה, כי אחר שהאחד מוצא עזר לדבריו אעפ"י שלא נחתוך הדין על פי עד אחד יש לחוש לדבריו לפיכך נטיל שבועה על האחד.
<h2>דף קה.</h2>
האזהרה רע"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ז, סנהדרין פ"כ ה"ד] הוזהר השופט מלרחם על הדל בעת המשפט עד שיתחייב לו חק שאינו שלו על צד הרחמנות, אבל ישוה בין רב הממון ובין מעט הממון בהכריחו לפרוע על מה שהוא חייב, והוא אמרו [שמות כ"ג ג'] ודל לא תהדר בריבו, וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר ואמר [ויקרא י"ט ט"ו] (ו)לא תשא פני דל. ולשון ספרא [תו"כ קדושים פ"ד ה"ב] שלא תאמר עני הוא ואני והעשיר הזה חייבין לפרנסו אזכנו, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה.
האזהרה רע"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ח, סנהדרין פ"כ ה"ה] הוזהר הדיין מלהטות המשפט על אחד משני מריבים כשידע שהוא אדם רשע בעל עברות, והזהיר יתעלה מלהטות דינו, והוא אמרו [שמות כ"ג ו'] לא תטה משפט אביונך בריבו. ולשון מכילתא [משפטים פ"כ] רשע וכשר עומדין לפניך בדין שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה דינו ת"ל לא תטה משפט אביונך בריבו. אעפ"י שהוא אביון במצות לא תטה דינו, ע"כ. וכונת אזהרה זו ככונת הקודמת שאין להטות הדין מצד רחמנות הדל ולא מצד רשע הרשע, כי משפטי ה' אמת צדקו, וצדק המשפטים מצדם לא מצד המקבלים.
<h2>דף קיא:</h2>
המצוה י"ד להדבק בחכמים ותלמידיהם [בסהמ"צ לר"מ עשה י'] והנה אמרו ובו תדבק [דברים י' כ'] ובאמרו ולדבקה בו [שם י"א כ"ב], אעפ"י שכונת הפסוק הוא דבקותו ה' יתעלה כמו שבארנו במצות היראה [מצוה י"ב] קבלו רבותינו באמרו ובו תדבק אל הדבקות בחכמים ותלמידיהם שהם המנהיגים ומישירים העם לבא אל דבקות ה' האמתי. לפי שלא יגיע האדם אל הדבקות ההוא אם לא יקדים זה ראשונה. ועוד כי כל המצות נתנו לתועלת המונית בדרך אחת מן הכונות, וזו היא תועלת מצוה זו להמון בכללו. ומאמר רבותינו בבאור מצוה זו, וכי אפשר אדם לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם ועושה פרקמטיא לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה. ולשון ספרי [דברים פיס' מ"ט, וסהמ"צ לרמב"ם עשין ו'] ולדבקה בו וכי אפשר לעלות למרום ולידבק באש, והלא כבר נאמר [דברים ד' כ"ד] כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידי חכמים ומעלה אני עליך כאלו עלית למרום ונטלת, ולא שעלית ונטלת בשלום אלא כאלו עשית מלחמה שנאמר [תהלים ס"ח י"ט] עלית למרום שבית שבי וגו', מבואר הוא לפי אלו המאמרים שהכונה בהם, שכל הערה טובה על איזה ענין שתהיה נכנסה בכלל מצוה זו. ועוד שבארנו לנו מה שראוי להמסר להמון בענין מצוה זו, וכל זה לכונת התכלית. ר"ל לדבקות ה' יתעלה. אמנם מאמרם וכי אפשר לידבק בשכינה וכו', וכן אמרם וכי אפשר לעלות למרום ולידבק באש, הכונה אצלי שהם חקרו על תכלית המצוה וראו שמי שירצה לבא אל שלמות מצוה זו, ר"ל לידבק בשם יתעלה, צריך לעבור דרך אש הכונה לכליון גופני וישאר בנפש לבד. עם הכונה ג"כ שאם תמסר מצוה זו להמון כפי כונתה להדבק בשם יתעלה, יבאו אל ההריסה וימותו, או ישתבש דעתם, לפיכך מסרו המצוה על פי קבלת משה רבינו בדרך שתקובל להמון ושינהגו בה בדרך שישיגו תכליתה. כי כאשר יתחברו עם החכמים בכל מיני חבור ידריכום בדרך ישרה, וזהו אמרם מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה. ואמרם כאלו עשית מלחמה ונטלת, כי המתחבר עמהם נלחם עם מלך זקן וכסיל הסובב עיר קטנה ובונה עליה מצודים וחרמים והחכם ממלט את העיר בחכמתו.
